פוסט ראשון – אמנות ניהול הידע

ניהול הידע – "טודו בום?" 

ידע הוא סך מרכיבי התרבות אשר נשמרים ומועברים מדור לדור.  ידע הוא הצטברות המועברת ומרובדת בשכבות זו על גבי זו בין הדורות, וגם מועברת בין תרבויות שונות.

בעבר הידע הועבר הידע מאוזן לפה, מאב לבן, ממשורר ונביא אל העם.  הומרוס היה משורר כזה.  שירת האיליאדה והאודיסיאה המיוחסות לו הן למעשה סיפורי גבורה שעברו במשך כמה מאות שנים ורק בתקופתו של הומרוס הפכו לסיפור כתוב. 

נוסח ההעברה בעל-פה נשמר בזיכרון הקולקטיבי של העם.  היה צורך בזיכרון וביכולת שינון גבוהים על מנת להעביר את המסורת.  הדבר הוסיף גם לגיבוש ואחדות העיר, המדינה והעם אליו השתייך המשורר/הסופר והסיפור.  סביב מדורת השבט התקבצו כל השומעים וקיבלו מאת המשורר לא רק את הסיפור עצמו, אלא גם את התחושות שהתלוו אליו: הריגוש, העוצמה, הפחד, ההיכנסות סביב גיבור ומנהיג אחד (או יותר) והגיבוש החברתי הכללי.

כך, אדם אחד או מספר מועט של אנשים ניהלו את הידע הקולקטיבי של העם. לכאורה, כמו שאומרים סטטיק ובן-אל: "קלללל".  בחירת הידע, ניהול, שימור והוצאה לאור בפרסום כזה או אחר, בפורום רצוי, היו בשליטת אנשים מעטים.  ואיש לא עירער על מהימנות המוסר והמידע.  בקיצור, לא חיפשו "פייק ניוז".

עם המצאת הכתב וכלי הכתיבה (אבן, חרס, נייר פפירוס, קולמוסים ועד לדפוס הראשון), המידע הפך יותר ויותר נגיש וכך גם יותר ויותר ניתן לשליטה על ידי אוכלוסייה הולכת וגדלה.

כעבור אלפי שנות תרבות הגענו אל המאה העשרים ואחת עם כמויות ידע רבות ומגוונות וכן שיטות העברה 

וניהול שונות.

אז כיצד נראה ניהול הידע במאה העשרים ואחת? האם באמת ניתן לנהל את כל הידע שהצטבר עד כה? ואם כן, איך עושים זאת?  ומי עושה זאת?

מסתבר שניהול ידע הוא לא ניהול ידע אלא ניהול בעידן הידע.

ניהול ידע הוא תפיסה ניהולית.

ניהול הידע אינו מערכת.

ניהול ידע קשה יותר לראות ולהראות

דע-ספר-כתוב

ת'כלס לעומת אינסטנט

ידע אינו חפץ

ידע נועד לפעולה, לא רק לאגירה

ידע לא הולך ב"כוח", רק ב"נוח"

ידע מתנהל בסטטיסטיקה איכותנית ולא כמותנית

לתת למומחים לדבר

לא להזכיר בארגון את המילים "ניהול ידע"

ותחשבו על זה...